למרבה הפלא, לא כל החדשות המרעישות נבחרות על ידי התקשורת לפרסום. יש העלולים לחשוב שהחדשות שלא נבחרות הן סודות צבאיים או אחרים שפרסומם עשוי לפגוע באינטרסים של מדינה מערבית דמוקרטית ובכך לתמוך באויביה – אך לא זהו המצב; דווקא סודות אלה ניצודים בהתלהבות ומפורסמים על ידי התקשורת הדמוקרטית הטיפוסית. ניתן להעלות סיבה אחרת להתעלמות מחדשות מעניינות – אם הן מכילות דברים מגונים, אבל מי שמכיר את התקשורת הרגילה, יעזוב את הרעיון. אז מהי הסיבה להתעלמות מסנסציות מסוימות? התשובה היא האג'נדה הפוליטית
או הטעם האישי של העיתונאים שנמנעים מהצגה שלילית של אדם או צד מועדפים, או מתיאור חיובי של צד או אדם לא אהודים. הבה נציג כמה דוגמאות.
או הטעם האישי של העיתונאים שנמנעים מהצגה שלילית של אדם או צד מועדפים, או מתיאור חיובי של צד או אדם לא אהודים. הבה נציג כמה דוגמאות.
א) באחד מטיוליו לאפריקה ב-1998, ביל קלינטון לחץ ידיים עם הקהל שבא לראותו, כאשר לפתע איבד מגע עם שומריו, נתקף בחרדה ואיבד שליטה והתחיל להכות בצורה היסטרית את האנשים מסביבו כשהוא מנסה להיחלץ ממגעם, בעוד מבטי פחד ושנאה מחקו את החיוך ההוליוודי מפניו. סצנה מדהימה ואותנטית ששודרה פעם אחת בלבד באותו היום – ולאחר מכן שידוריה נעלמו מכל תחנות הטלוויזיה החשובות לנצח.
ב) ב-12 באוגוסט 2014 השחקנית ההוליוודית המפורסמת לורן באקול מתה כשהיא בת 89 – כל ערוצי הטלוויזיה ברחבי העולם דיווחו על מותה וסקרו את קורות חייה. היא נולדה כבטי ג'ואן פרסקה ומאוחר יותר הפכה לסמל סקס ולאשתו האחרונה של המפרי בוגרט. היא כיכבה ברשימה של 25 השחקניות האגדיות בהיסטוריית הסרטים של ארצות הברית שנחשפה על ידי מכון הסרטים האמריקאי ב-15 ביוני 1999. אין ספק שהציבור היה משתעשע מהעובדה שבאקול הייתה בת דודתו של נשיאה של מדינת ישראל דאז שמעון פרס [1]. אך תחנות הטלוויזיה הגדולות (לדוגמה BBC, Sky News, France 24) הצניעו עובדה זאת.
ג) ב-5 באוקטובר 2014, פיצוץ אירע ליד הבסיס הצבאי הסודי בפרצ'ין, שנמצא דרומית-מזרחית לטהרן, שבו מפתחים טכניקות הנדרשות לחיבור ראש חץ גרעיני לטיל בליסטי. הפיצוץ נשמע ונראה אפילו בטהרן ששוכנת במרחק של 30 ק"מ משם, ותוצאות הפיצוץ במרכז הקומפלקס הוצגה בתמונת לוויין שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות האמריקאיתAP . הניו יורק טיימס דיווחו על הפיצוץ ב-6 באוקטובר [2], וחלק מהעיתונים הזכירו את האירוע בימים שאחריו. האירוע באופן בלתי צפוי זכה לחשיפה מצומצמת על ידי העיתונות, וכמעט זכה להתעלמות על ידיי תחנות טלוויזיה גדולות (כגון BBC, Sky News, France 24).
מקרה א) של ביל קלינטון הוא די פשוט; האג'נדה הפוליטית וטעם האישי של רוב העיתונאים זהים לאג'נדה ולטעמו האישי של ביל קלינטון – והעיתונאים אהבו את הנשיא שלהם, למרות השערוריות שיצר (או דווקא בגללם). עקב כך, האירוע המעניין, אך השלילי הזה נמחק מההיסטוריה.
מקרה ב) של לורן באקול הינו יותר קשה להסברה, כאשר ההיגיון הפשוט אומר שהתקשורת דווקא הייתה אוהבת את החיבור בין סמל סקס (שגם הייתה פוליטיקלי קורקט כשלכאורה הייתה מתנגדת אדוקה של המקארתיזם) לבין נשיא מפורסם שהוא זוכה פרס נובל לשלום. ההסבר הסביר ביותר להיעדר רצון התקשורת לפרסם את הסנסציה ולחבר בין שני האישים המפורסמים הוא אנטי-ישראליות או אנטישמיות. למרות הפופולאריות של פרס בקרב אנשי השמאל, איש לא רצה להכתים את תדמיתה של באקול על ידי קישורה ליהדות או אפילו לישראל – אך הואל-נא להציע אפשרויות אחרות. העובדה שב-5 בספטמבר 2014 (פחות מחודש אחרי מותה של באקול) פורסם בכל העיתונים בעולם שהרוצח הסדרתי המפורסם של לונדון במאה ה-19, ג'ק המרטש, היה יהודי [3], למרות שמההתחלה היה ברור שמדובר בברווז עיתונאי.
מקרה ג) של הפיצוץ בפרצ'ין שהושתק, נובע מתמיכת העיתונאים במשא ומתן עם איראן, שאותו הם מעדיפים על פני כל עימות, אפילו אם איראן עשויה להפוך בסופו של דבר לכוח גרעיני. עבור העיתונאים הפיצוץ היה ניסיון של ישראל לפוצץ את ההסדר המדיני האהוב – וכן זה היה סימפטום הכוח הלא רצוי של ישראל. האג'נדה הפוליטית והטעם האישי של רוב העיתונאים גורמים להם להימנע מייצוגה השלילי של איראן בזמן המשא ומתן המבטיח ומייצוגה החיובי של היכולת של ישראל.
הדחקת החדשות אשר נוגדות את האג'נדה האישית וטעמם האישי של העיתונאים וההתעלמות ממקרים בלתי רצויים הינם שייכים לארגז הכלים של רוב העיתונאים. הארגז גם מכיל הדגשה של אירועים רצויים – או אפילו המצאתם אם הדבר דרוש, טיהור של הצד החיובי והשחרה של הצד השלילי, עיוות של המציאות בדרכים יצירתיות רבות, וכו'. זה מצער שהתקשורת לא מספקת מידע אובייקטיבי ומעוותת את האמת, ועוד יותר מצערת היא העובדה שהעיוות מכוון לרוב לאותו צד פוליטי – לשמאל. האג'נדה והטעם האישי הכמעט אחידים של רוב העיתונאים מסבירים את תגובותיה הדומות של רוב התקשורת. כמו תנועה מסונכרנת בלהקה של דגים או ציפורים שנעים יחד ללא הסדר קודם, האינסטינקטים השמאלניים של העיתונאים מובילים להתנהגותה האחידה של התקשורת.