19.11.2014

לא צריך מלך וגם לא נשיא במדינת ישראל - מועמדים לבחירות 2014 לנשיאות ישראל - ההיסטוריה האומללה של נשיאי ישראל

1. מועמדים לנשיאות בשנת 2014

סילבן שלום

סילבן שלום נולד בתוניסיה ב-1958. סיים תואר ראשון בכלכלה, תואר ראשון במשפטים  ותואר שני במדיניות ציבורית. במהלך לימודיו נבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וסגן יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. עבד כעיתונאי בעיתון "ידיעות אחרונות" ובשנת 1993 נישא לג'ודי שלום ניר מוזס, בת למשפחת בעלי השליטה בעיתון "ידיעות אחרונות". בדירוג פורבס של הפוליטיקאים תופס שלום את המקום הראשון בישראל עם הון אישי המוערך בכ-150 מיליון ₪. בשנת 1992 נבחר שלום לכנסת מטעם הליכוד. הוא כיהן כשר המדע והטכנולוגיה, סגן ראש הממשלה, שר החוץ, שר התשתיות הלאומיות של האנרגיה והמים, שר לפיתוח הנגב והגליל ולשיתוף פעולה אזורי. במרץ 2014 הוגשה נגדו תלונה בגין עבירות מין שביצע לפני 15 שנה והוא נחקר באזהרה על ידי יחידת 433. לטענתה של מ', בעת שהוא היה שר המדע והטכנולוגיה היא היתה פקידה בלשכתו והוא ביצע בה
עבירות מין [1]. לידיעת המשטרה היו נשים נוספות שטענו שהוטרדו על ידי השר [2]. שבועיים לפני הבחירות, הסיר סילבן שלום את מועמדותו לנשיאות. 

בניימין בן אליעזר

בנימין (פואד) בן אליעזר נולד בעיראק ב-1936. במשך שנים היה קצין בצה"ל. ב-1984 נכנס למפלגת ימין תמ"י, אחרי כן למפלגת מרכז יחד, ובסוף למפלגת השמאל העבודה. הוא  היה חבר כנסת ובמשך הזמן כיהן בתפקידים כגון שר הביטחון, יושב ראש מפלגת העבודה ואחרים. ב-1994 הוא היה השר הישראלי הראשון שנפגש עם המחבל יאסר ערפאת והתגאה ביחסיו הידידותיים איתו. באותה התקופה, כשר הבינוי והשיכון העביר אלפי דונמים של המדינה לתומכיו, בדואים בנגב[1]. היה ידוע שפואד נוהג לבקר בבתי קזינו גם בזמן כהונתו בתור שר בממשלת ישראל כאשר שחיתותו הייתה ידועה לאנשי ציבור רבים מספר שנים לא מבוטל [2]. במאי 2014 פואד הכריז על מועמדותו לנשיאות והפך למועמד הרשמי של מפלגת העבודה.‏ ארבעה ימים לפני הבחירות זימנה אותו המשטרה לחקירה באזהרה. פואד נחקר בחשד שקיבל כסף מהמיליארדר אברהם נניקשווילי למימון בניית פנטהאוז ביפו בעלות של כ- 9 מיליון שקל. התברר שזה היה רק קצה הקרחון ושלחשבונותיו זרמו מיליוני שקלים מאנשי עסקים שונים והיה חשד לקבלת שוחד. חשוב לציין שנניקשווילי שממנו קיבל בן אליעזר לפחות 400,000 דולר, קשור גם לפרשת השחיתות החמורה בנמל באשדוד. ננקישווילי עלה לארץ מברית המועצות ואת הונו עשה מעסקים עם הסובייטים [3]. הביוגרפיה שלו מעורפלת עם קשרים לגזפרום - החברה הרוסית הגדולה ביותר, וכנראה גם ל-ק.ג.ב. או יורשו, וכן אין הסבר איך צבר סכום של מיליארד דולר והפך לטייקון אנרגיה. בעקבות קבלת הכסף מננקישווילי פואדב הודיע על פרישתו שלושה ימים לפני הבחירות.

[1] מעריב, סופשבוע, 16.7.2010
[2] ישראל היום 13.6.2014
[3] ישראל הים 7.6.2014
דן שכטמן
דן שכטמן נולד בתל אביב ב-1941. הוא פרופסור בהנדסת חומרים. קיבל פרס נובל לכימיה לשנת 2011 עבור הגילוי של מבנה גבישי חדש לחלוטין – גבישים קוואזי-מחזוריים (כאילו-מחזוריים). שכטמן נאלץ להילחם נגד ספקות ואפילו עוינות כלפי הגילוי השובר את המסורת הכימית [1]. ההיסטוריה של שכטמן ענייה בשערוריות מין או זגזוגים פוליטיים, אבל הוא יכול להתגאות בזה שהכימאי הכי מפורסם במאה ה-20, לינוס פאולינג, חתן שני פרסי נובל, לעג לשכטמן ואמר שאין קוואזי-גבישים, שיש רק קוואזי-מדענים. פאולינג לא צדק – שכטמן כן. בסיבוב הראשון לנשיאות 2014 קיבל שכטמן מחברי הכנסת קול אחד.    

דליה דורנר
דליה דורנר נולדה בטורקיה ב-1934. למדה משפטים, כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי. בשנת 1974 דנה חייל י"כ לעשרים שנות מאסר על הריגת חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים – היא תיארה את הריגת החייל של הקומנדו המצרי כרצח שבוי. התברר שהחייל היה ממשפחה ענייה שלא היה לה כסף לעו"ד ראוי – משפט חוזר אחרי שנה שיחרר את י"כ בפסק-דין של שנה על הריגה. העדים כתבו על ה"שופטת ד.ד. שהיא קשוחה וכמעט סדיסטית" [1]. כשופטת בית המשפט העליון דורנר לא תמיד הייתה כה קשוחה, לדוגמה כאשר תמכה בשחרור המחבלים שנחטפו בלבנון על ידי ישראל למטרת החלפתם תמורת החייל רון ארד. חופש האדם כביכול חשוב לה מאוד, אבל לגבי היהודים היו לדורנר דעות שונות. היא הוציאה פסק דין חריג שאפשר מעצר ממושך של קטין חרדי שיידה אבנים [2]. גם חופש הביטוי היה כביכול יקר לה. היא ציוותה לאפשר שידור של פרסומת ברדיו שנפסלה על סמך פגיעה בטעם הטוב, הנימוק שלה היה שחופש הביטוי הוא הכי חשוב. אם כי במקרה של הרב כהנא, דורנר תמכה בדה-לגיטימציה מוחלטת של האיש ואמרה ששלום הציבור חשוב יותר מחופש הביטוי. מצד שני, בפסק-דינה בעניין הסרט הערבי האנטי-ישראלי "ג'נין ג'נין" פסקה ב-2003 כי יש להתיר את הקרנת הסרט, למרות שהמועצה לביקורת סרטים החליטה לאסור את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל. המועצה מצאה שהוא שיקרי,מטעה ותורם לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. אפילו שופטי בית המשפט העליון קבעו ב-2011, כשדורנר כבר כבר לא הייתה שם, כי הסרט מציג את חיילי צה"ל כ"אחרון פושעי המלחמה וכאחרון הרוצחים" [3]. הסרט מומן על ידי הרשות הפלסטינית ומתיימר להיותתיעוד של פשעי המלחמה שביצע צה"ל בג'נין, אך מדובר על שקרים ופרופגנדה בוטה. דליה דורנר טענה ש"אמנם העובדות בסרט אינן נכונות, אך הסרט יוצא מהלב של יוצריו". בסיבוב הראשון לנשיאות 2014 קיבלה דורנר מחברי הכנסת 13 קולות.



דליה איציק
Wrap Text around Image
דליה איציק נולדה בירושלים ב- 1952. היא בעלת תואר ראשון בספרות והיסטוריה ותואר ראשון במשפטים. על אף הצהירתה של איציק על היותה דתייה (בגלל זה לא שירתה בצה"ל [1]), הצטרפה למפלגת שמאל "העבודה". שרתה כשרה לאיכות הסביבה, שרת התעשייה והמסחר ושרת התקשורת בממשלות של אהוד ברק ואריאל שרון. ב-2005 עברה למפלגת קדימה. נבחרה לתפקיד יו"ר הכנסת ובעקבות חקירת נשיא המדינה משה קצב הפכה לממלאת מקום נשיא המדינה. ב- 2012  פרשה מהפוליטיקה וב-2013 מונתה לחברת דירקטוריון רשת רמי לוי שיווק השקמה. בסיבוב הראשון קיבלה איציק מחברי הכנסת 28 קולות.





מאיר שיטרית
מאיר שטרית נולד במרוקו ב-1948. הוא בעל תואר ראשון במיקרוביולוגיה, ותואר שני בביוכימיה. בשנת 1981 נבחר לכנסת ובמשך השנים שירט בתפקידים שונים, כולל בתפקיד שר האוצר, שר הבינוי והשיכון, שר המשפטים וכולי. ממפלגת הליכוד עבר למפלגת קדימה ואחרי כן מפלגת התנועה. לאחר שהגיש את מועמדותו בבחירות לנשיאות 2014, פורסם ששילם רבע מיליון שקל לעובדת משק ביתו שפוטרה [1]. כאשר התבקשו המועמדים להצהיר הונם, הוא סירב ורק אחרי הפעלת לחצים חשף יום לפני הבחירות ששיווי נכסיו עומד ב-8 מיליון שקלים ואף השוויץ שוויתר על הפנסיה [2], אם כי כל ידי פורבס מוערך ל- 57 מיליון [3]. בבחירות קיבל שטרית 53 קולות לעומת 63 קולות שריבלין קיבל. יום אחרי הבחירות פורסם שבפרשת עוזרת בית שלו יש הטרדה מינית ואולי הוא אף עומד מפני חקירה פלילית [4].

[1] ישראל היום 19.5.2014
[2] ישראל היום 10.6.2014
[4] ישראל היום 12.6.2014

ראובן ריבלין
ראובן ריבלין נולד בירושלים ב-1939. הוא למד משפטים ,בעבר כיהן כיושב ראש הכנסת ושר התקשורת. בניגוד למועמדים האחרים שום פרשה מעניינת לא צוינה בקורות החיים שלו וגם לא שום הישג מעניין – אם כי הוא הצטיין ביחסים טובים עם כל אחד –  ראינו אותו מתחבק עם כולם. אולם נקודה אחת קטנה, שהעיתונאים התעלמו ממנה, הייתה מוזרה אצלו – למרות היותו איש הימין והמסורת, הבת שלו ענת ריבלין הייתה עורכת התוכנית "ארץ נהדרת" [1], המראה הומור ירוד, אנטי ישראלי ואנטי דתי. בסיבוב הראשון קיבל ריבלין 44 קולות ובסיבוב השני 63 קולות ונבחר לנשיאה העשירי של מדינת ישראל. ב-24  ביולי 2014 הושבע ריבלין לנשיא המדינה וב-28 ביולי נכנס לתפקיד. מיד ריבלין רצה להראות שהוא לא מפגר אחרי שמעון פרס בגישה החיובית כלפי השמאל הרדיקלי והערבים. בתקופת הטרור המתמשך בירושלים באוקטובר 2014, ריבלין הביע ביקורת נגד ההתיישבות היהודית בשכונת סילוואן בירושלים [2]. ב-26.10.2014, דווקא כמה ימים אחרי פיגוע דריסת תינוקת בירושלים, ריבלין השתתף באירועי הזיכרון בכפר קאסם (הראשון מבין הנשיאים שהשתתף בטקס זה) "כדי להושיט יד אמיצה", ואמר שמדינת ישראל עשתה פשע חמור; ריבלין הדגיש כי ערביי ישראל במשך שנים סובלים מאפליה [3]. בפגישות הרגעה עם תושבים ערבים בימים אלה הוא הקשיב בסבלנות לכל ההאשמות והקללות נגד המדינה, לדוגמה שהקיצונים בישראל הם כמו דאעש. ב- 9.11.2014 השתתף הנשיא החדש בעצרת לציון 19 שנה לרצח יצחק רבין ובנאום המרכזי נתן לשמאל את מה שציפו ממנו, דהיינו סלט קלישאות וסנטימנטים מחוסרי לוגיקה ועם האשמות נגד "האלימים" (קרי מתנגדי סלטים כאלה): "שתקנו אז, בימים הקשים שלפני רצח רבין. חטאנו, יצחק. אני אומר זאת עכשיו, אסור לנו לשתוק היום. 19 שנים חלפו מאז, אבל האלימות לא נעלמה" [4]. אך סביר להניח שרוב המועמדים לנשיאות, אם היו מנצחים, היו נותנים נאום טיפשי גם כן בנסיבות טיפשיות אלה.


2. מה התכונות של המועמדים לנשיאות 2014
(אולי משותפות גם לחברי הכנסת) 

בערך 60% (4 מ-7) מהמועמדים הינם עורכי דין, בערך 40% (3 מ-7) זגזגו בחייהם ביחס לכיוונם הפוליטי, בערך 30% (2 מ-7) היו מעורבים בבגידה בפרטנר והטרדה מינית, בערך 15% (1 מ-7) היו מעורבים בשחיתות קשה ובערך 15% בעמדה אנטי ישראלית מובהקת. כולם נגועים בחולשה, חוסר ידע, ביטחון עצמי לא מוצדק, שחיתות ושנאה, פרט לאחד – אחד שקיבל רק קול אחד. תוצאות הבחירות בכנסת מגלות שתי עובדות: (1) המועמדים לנשיאות אינם מייצגים את העם שלנו ואינם מתאימים, (2) חברי הכנסת הבוחרים בנשיא גם אינם מייצגים אותנו וגם אינם מתאימים. התכונות של המועמדים, דהיינו רקע פלילי, חוסר ידע ואינטליגנציה, חוסר מוסר ואהבת ישראל, הם התכונות הבולטות גם אצל חברי הכנסת. אם אנו רוצים שיהיה לנו נשיא – העם צריך לבחור בו ולא הכנסת. אבל האם צריך בכלל נשיא במדינת ישראל? 

3. מי היו נשיאי ישראל בעבר והאם בכלל צריך את מוסד הנשיאות

בדיוק כמו שבהיסטוריה עם ישראל לא הקשיב לאזהרות ודרש לקבל מלכים ולהתחקות אחר עמים זרים, גם במקרה של מוסד הנשיאות הוא התעקש. נשיא המדינה אמור לסמל את אחדות העם, עדיף שיהיה אישיות שזכתה לאהדה בכל מגזרי העם או בעל תרומה בולטת למימוש החזון הציוני, או אישיות שהגיע להישגים מיוחדים ונותן דוגמה לצעירים. הנשיא הראשון, חיים ויצמן, היה באמת אישיות כזו עם תפקידים חשובים בתנועה הציונית והישגים עולמיים בכימיה. אבל הנשיאים הבאים כבר לא. הנשיא השני והשלישי, יצחק בן-צבי וזלמן שזר, היו חברי מפלגת השמאל מפא"י, והנשיאים החמישי, השישי, והשביעי, יצחק נבון, חיים הרצוג, ועזר ויצמן היו חברי מפלגת העבודה – מפלגת בת של מפא"י; האישים האלה בקושי סימלו אחדות או נתנו דוגמה. הנשיא הרביעי, אפרים קציר, אמנם היה איש מדע מוצלח, אך בקושי יכל להוות דוגמה לצעירים היום, מכיוון שככל הנראה ממניעים של קנאה הוא חיבל לקולגה שלו ממכון ויצמן באפשרות לקבל פרס נובל; כאשר ועדת הפרסים לכימיה שקלה לתת פרס נובל למאיר וילצ'ק, הממציא של כרומטוגרפית זיקה, קציר מסר לועדה הערכה מעוותת ושלילית. הנשיא השמיני, משה קצב, היה הראשון שלא היה קשור למערכת הפוליטית השמאלנית בארץ, אך הוא יושב בכלא בגין אונס והטרדה מינית. הנשיא התשיעי, שמעון פרס, גם לא משמש דוגמה לצעירים, כי ארגן את הסכמי אוסלו וכך הביא לארץ את ארגון הטרור של יאסר ערפאת כארגון לגיטימי, וגרם למותם של 1500 אנשים בפיגועי טרור. מוסד הנשיאות הכזיב ואינו עמד בציפיות - ובנוסף הוא עולה כמיליון שקל לכל שנה שבה הנשיא מכהן בתפקיד ובערך חצי מזה אחרי פרישתו. כדאי לבטל את מוסד הנשיא בישראל – במיוחד כאשר הנשיא אינו נבחר על ידי העם אבל על ידי חברי הכנסת.