קיימות מספר סיבות להקמת מפלגה חדשה. אחת מהן היא פרסום נושא מסוים או השגת מטרה מסוימת שאינם מקבלים דגש במפלגות אחרות. המטרה הנומינלית בהקמת מפלגת התקווה הייתה לתת מפלגה חילונית לבוחרי הימין האמיתי. מכיוון שכבר היו כמה מפלגות ימניות חילוניות ובגלל שכמה ממייסדי "התקווה" היו פעם פעילים במפלגת מולדת, רבים ראו את המפלגה החדשה כיורשת של "מולדת" והאמינו שהנושא המרכזי הוא הש הבעיה הדמוגרפית. בוועידה הארצית, בדצמבר 2008, השמעתי דעה שאם נרצה לעבור את אחוז החסימה בבחירות בפברואר, נצטרך להיות שונים - ולא לפחד להיות שונים - מכל המפלגות ולהתייחס לבעיה הדמוגרפית במילים ברורות. בהתייחס לבעיה הדמוגרפית השתמשתי במונחים "החלפת אוכלוסיות" ו-"יציאת הערבים מישראל מרצונם". למדתי את המצעים ואת הסיסמאות של כל המפלגות ונוכחתי לדעת שלציבור יהיה קשה להבדיל בין מפלגת התקווה לבין המפלגות הרבות האחרות. לא הייתה לי שום בעיה לגבי האיחוד של מפלגת התקווה עם המפלגות האחרות של הימין בתנאי שהנושאים הקריטיים יועלו בפני הבוחרים. הראיתי לאריה אלדד את השוואת המצעים של המפלגות והזהרתי אותו שהמצע של מפלגת התקווה אינו שונה בהרבה ממצעי כל המפלגות הציוניות האחרות. כמו כן הדגשתי בפניו שאם לא נזכיר בתשדירים הטלוויזיוניים לפחות את הבעיה הדמוגרפית, נפספס הזדמנות להשפיע על דעת הציבור בבחירות. אריה לא הסכים ואמר שאי אפשר לתפוס את כל הציפורים במכה אחת. ברגע האמת, בזמן תשדירי הבחירות נדהמתי לראות שלמפלגת התקווה ולאיחוד הלאומי היו את התשדירים הכי אפורים מכל המפלגות וריקים מכל תוכן – אשר לא הצליחו לתפוס אף ציפור אחת. אחרי הבחירות, אף על פי שאנשי האיחוד הלאומי רצו להיכנס לממשלת הימין הרחבה, הם לא התקבלו ונשארו באופוזיציה – ביחד עם קדימה ומרץ.
לפני זמן מה קיבלנו מכתב מאריה אלדד שבו הוא ביקר את נאום נתניהו באוניברסיטת בר אילן. הביקורת היא מוצדקת, כי נתניהו לא הצליח בנאום זה ולא במקום אחר להגדיר את הבעיה הקיומית שלנו, דהינו הבעיה הדמוגרפית. אפילו עם הקמת מדינה פלסטינאית ועם בוא "השלום" לאזורנו, בשאר השטח המיקרוסקופי של מדינת ישראל יישארו ערבים – עוינים ומתרבים. על זה היה צריך לדבר בתשדירים לפני הבחירות. נתניהו מדבר בנאומו על שלושה אתגרים של ישראל – האיום האירני, המשבר הכלכלי, וקידום השלום. סכנת המוות הנובעת מהבעיה הדמוגרפית נקראת "אתגר קידום השלום" בלשון נקייה של כל המפלגות של היום. לצערי, מפלגת התקווה והאיחוד הלאומי לא ניצלו את הזדמנותן והן אינן שונות מהמפלגות האחרות.
אריה אלדד טוען ש"נתניהו התקפל תחת הלחץ של אובמה" וכן ש"האיחוד הלאומי נותר כאופוזיציה יחידה שממשיכה לומר את האמת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ". אריה אומר לנו ש"התקווה בתוך האיחוד הלאומי תמשיך ותיאבק על האמת". אך אני חושב שגם "התקווה" וגם "האיחוד" כבר החמיצו את רגע האמת שלהם, כעת איש לא מקשיב להם ולהם אין מה לומר. הם כבר לא רלוונטיים כמפלגות. אם הייתה להם אמת כלשהי, היא הייתה צריכה להיאמר בתשדירי הבחירות. הם התקפלו תחת לחץ חברתי ופוליטי ופחדו להשמיע מונחים אסורים. הם קיוו לנצל את המוניטין של רחבעם זאבי ז"ל אבל בלי לקחת הסיכון שהוא לקח.
אני מעריך מאוד את הפעילות החברתית של אריה אלדד, לדוגמה נגד השחיתות במדינה. אך הפעילות הזאת לא הייתה הנושא והמטרה כאשר הוקמה מפלגת התקווה, המטרה הייתה לתת מפלגה חילונית לבוחרי הימין האמיתי. התוצאה היום היא עוד מפלגה בנוסף לכמה מפלגות ציוניות, אך פחות חילונית ולא יותר ימנית.
ברור שכולנו נמשיך בקרב על ארץ ישראל, אבל נשארת השאלה האם חלוקת כוחותינו בין המפלגות אינה מזיקה. שאלה עקרונית יותר היא אם בכלל במסגרת המערכת הפוליטית הקיימת במדינה אפשר להתייחס ברצינות לבעיות הקיומיות שלנו ואם לא צריך להתחיל תנועה חדשה מחוץ למסגרת הזאת, בלי פוליטיקאים.