אם העם היה עם החטופים – לא היו היום חטופים בעזה. אם העם, שמסוגל לאתר ולחסל אויבים במרחק אלפי קילומטרים, היה מתגייס בכל כוחו להצלת החטופים, הלוואי כבר ב-7 באוקטובר 2023, החטופים לא היו נשארים במנהרות שנתיים שלמות.
בכל צומת ועל כל קיר מתנוסס הסלוגן "העם עם החטופים". מישהו שילם על השלטים ועל הדגלים הצהובים. בתחילה הופתעתי מהצבע של חיזבאללה, עד שהבנתי שנבחר לייצג את החטופים. אבל עד היום איני מצליח להבין כיצד דגלים וסרטי מודעות עוזרים לחטופים. האם שטף הסמלים והסיסמאות יציל את היהודים הגוססים במנהרות?
בסרטים וגם במציאות, כשפושעים חוטפים תינוק ודורשים כופר – ההורים והמשטרה יוצאים מיד ועוקבים אחרי החוטפים כדי לא לאבד את הקשר. אבל במקרה של 250 החטופים שלנו, ובהם תינוקות, אף אחד לא יצא. המוסד והשב"כ מכירים את הכתובת המדויקת של מזכיר זוטר בארגון טרור באיראן או בתימן, אך משום מה מתקשים לדעת מה קורה במרחק שני קילומטרים מגבול המדינה.
רוב העם סובל, מתפלל למען החטופים ומקווה שמישהו יעשה משהו. מעוט עוסק בהקרבת החטופים על מזבח "המשימה הקדושה" של הפלת הממשלה. בפועל, מי שביכולתם באמת לעשות משהו הם רק אנשי הצמרת של צה"ל, שב"כ והמוסד. והשאלה הקריטית, לשם הישרדות החטופים ולמעשה גם לשם הישרדות כולנו, היא: האם הצמרת תלך עם רוב העם או עם המעוט?
בינתיים, העם אינו עם החטופים. אילו העם היה באמת איתם, הוא היה לוחץ חזק יותר מהיום הראשון על הצמרת הביטחונית – כאילו החטופים היו משפחתו, כאילו היו התינוקות שלו. לא היה צריך להניף דגלים או לענוד סרטים צהובים – היה צריך לצאת לרחובות, ומשם למלחמה אמיתית עם מטרה אחת: ניצחון מוחלט.
אך עוד לא הובסנו. עוד אפשר לנצח. בעזרת ה'.
אמן
השבמחק