חוסר הידע על תנאי מעצרו של גלעד שליט אפילו זמן רב אחרי שחרורו עורר דאגות לגבי מה שאולי קרה לו בשבי. בתאריך 17.10.2012, שנה אחרי שחרורו, דיבר גלעד בטלוויזיה והוא אינו פיזר את דאגותינו בשום צורה – המידע על גלעד נשאר באפלה. שאלותינו לגבי העומק שבו החביאו את גלעד מתחת לאדמה וגודל הבור שבו הוא ישב לא הוזכרו. מתוכנית הטלוויזיה הדבר היחיד שהובן היה שהמחיר ששילמנו עבורו – שחרור של 307 אסירים ואסירות שרצחו 569 ישראלים – לא נחשב גדול מדי במשפחת שליט. המשפחה אינה מודה למדינת ישראל כלל, ואפילו מאשימה אותה.
רק בסוף מרץ השנה קיבלנו מידע ראשון על תנאי מעצרו של גלעד, וכן פרטים על נפילתו בשבי. מסיבות לא ברורות המידע לא נמסר לעם ישראל, אבל לעיתונאי בן כספית שימכור לנו את הסיפור המלא בספר החדש שלו. קטעים מהסיפור ראינו בעיתון סופהשבוע בתאריך 25.3.2013 [1]. החדשות הטובות הן שגלעד כנראה לא עבר עינויים, החדשות הרעות הן שהכישלון מסביב לפרשה הוא הרבה יותר גדול ממה שחשבנו. החיילים ביחידה של גלעד לא היו מוכנים למצב קרבי, גלעד הלך עם המחבלים מרצון במקום להרוג אותם. כאשר למודיעין לא היה מושג איפה גלעד נמצא, התברר שהוא אכן היה בשטחה של עזה ולא עשרים מטר מתחת לאדמה. לפעמים הוא שהה בבתי החוטפים ואכל איתם חומוס. על פי סופהשבוע, גלעד הודה בפני חוקרי צה"ל שלא מילא את תפקידו כלוחם קרבי ולא עשה את המינימום על מנת למנוע את חטיפתו. הוא לא הקשיב לדברי המ"פ של הגזרה, שהעביר התרעה מפורשת לחדירה של חמאס, אולי באמצעות מנהרה, עם ניסיון לחטוף חייל. גלעד בעצם הסגיר את עצמו ונפל בשבי בלי שהחזיר אש – הוא כביכול לא היה ב"מוד" של לחימה. שיקול דעתםוהמוטעה עלה לשני חיילים מהטנק של שליט בחייהם, הם עזבו את הטנק בזמן לא נכון. שליט יצא מהטנק מאוחר יותר, אך בידיים ריקות, ואילו את נשקו, אמ-16 מקוצר, הפקיר בטנק במקום לנצל אותו נגד המחבל שטיפס על הטנק. הוא לא התנגד למחבלים ואף לא ניסה לעכב אותם בזמן בריחתם. בזמן השבי בעזה גלעד לא היה במרתפים, אלא ראה טלוויזיה, שמע רדיו ואפילו גלש מדי פעם באינטרנט. הוא ראה את כל משחקי המונדיאל ב-2010. יום אחד הוא אף אכל עם המשפחה המארחת על גג הבית, בחאן יונס מול נוף הים.
סיפורו של שליט הוא מחדל של צה"ל ושל מדינת ישראל כולה וכן של גלעד שליט ומשפחתו. לא קשה לנחש למה גלעד לא היה ב"מוד" של לחימה ולמה הצטרכנו לשחרר 307 רוצחים שרצחו 569 ישראלים: מכיוון שהוא גדל במשפחת שליט – אנשי שלום מובהקים. "הקרב על השלום" יותר חשוב בסביבה זו מהקרב על המדינה. אביו של גלעד ניסה לנצל את גורלו הרע של בנו בחמשת שנותיו בשבי לבניית הקרירה הפוליטית שלו, אבל אפילו מחנה השמאל לא היה מוכן לקבלו – אביו אולי ינסה למכור לנו את סיפוריו, כמו שעשו אנטי גיבורים אחרים כדוגמת ענת קם, אך את הנרצחים לצערנו נשכח כמו תמיד – הקרובים שלהם לא יפרסמו 569 ספרים על יקיריהם. כמו כן, קשה להסביר מדוע עיתונאי אחד בלבד קיבל מונופול על המידע שהיה אמור להימסר ישירות על ידי צה"ל לעם כולו ששילם את המחיר. שאלות נוספות רבות נותרו באפלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה