אחרי שאדולף היטלר סיפח את אוסטריה בתחילת 1938, הוא החליט לפרק את צ'כוסלובקיה
והתחיל מבצע הסברה קולני בטענה שמיעוט האזרחים הגרמני בצ'כוסלובקיה סובל תחת דיכוי
אכזרי של הצ'כים ושצריך להעביר את ההרים בגבול צ'כיה שבהם הגרמנים חיו תחת הריבונות של גרמניה. העולם הדמוקרטי הבין שזה שקר, כי צ'כוסלובקיה
הייתה מדינה דמוקרטית יחידה באירופה מערבה מצרפת, ואפילו הרבה פליטים שברחו
מגרמניה מצאו מקלט בצ'כוסלובקיה, אך כולם רצו שלום – שלום עכשיו ובלי קשר לצדק או
למחיר. בריטניה וצרפת לחצו על צ'כוסלובקיה לשלם את המחיר
היטלר הכיר את הפסיכולוגיה של ה"שואפים לשלום" מצוין ואיים
עליהם במלחמה כוללת. הוא צעק: "זאת הדרישה האחרונה שלי, אם אקבל את חבל
הסודטים (הרים צ'כיים), לא אדרוש כבר שום דבר ויהיה שלום לתמיד". בריטניה
וצרפת בסוף הסכימו עם הרעיון של היטלר לארגן ועידה בינלאומית במינכן שתכפה על
צ'כוסלובקיה לוותר על השטחים על מנת להציל כביכול את השלום בעולם לעולם. ועידת הפסגה כונסה ב-29 בספטמבר 1938 בנוכחות ראשי ממשלות בריטניה וצרפת, שליטה
של איטליה בניטו מוסוליני והיטלר. נציגי
צ'כוסלובקיה אפילו לא הוזמנו. הועידה קבעה שעל צ'כוסלובקיה להעביר את ההרים שבגבול
עם גרמניה לריבונות גרמנית או שאחריות על
כל עימות או מלחמה שיהיו תיפול עליה. בתמורה ניתנו לצ'כוסלובקיה הבטחות שהמדינה לא
תותקף. צ'כוסלובקיה נשארה לבדה מול היטלר וכל העולם. הצבא של הצ'כים היה אחד מהחזקים
והאיכותיים בעולם וההרים בגבול היו משוריינים היטב.
הצבא ביצע גיוס והמדינה עמדה מוכנה להגנה מול אויב נורא, אבל הנשיא של
צ'כוסלובקיה היה דיפלומט ולא מנהיג וכן פחד ללכת נגד הדעה של כל העולם ואפילו של
בני בריתו, בריטניה וצרפת. צ'כוסלובקיה נכנעה ללחצי העולם ול"שואפים לשלום"
ועזבה את השטחים. ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין חזר הביתה ובתמונה מפורסמת
הראה לציבור בגאווה את חתימתו של היטלר על הסכם מינכן שכביכול יביא "שלום
לזמנים שלנו".
היטלר חיכה פחות מחצי שנה וכבש את יתר שטחי צ'כיה חסרת האונים ב-15
במרץ 1939. מלחמת העולם השנייה התחילה בחודש ספטמבר באותה השנה. אם צ'כוסלובקיה
הייתה עומדת מול הלחצים, גרמניה הייתה נחלשת בקרב, לא הייתה מקבלת את המפעלים
הגדולים ואת הנשק של הצ'כים, והשואה לא הייתה מתרחשת. במשך הזמן הפך הביטוי
"מדיניות מינכן" לכינוי בפוליטיקה של פיוס מול רודנים תוקפנים.
השמאל בישראל ובעולם לוחץ את ישראל להסכמי שלום עם הרודנים הערביים.
צ'כוסלובקיה הייתה חזקה ודמוקרטית, בדיוק כמו ישראל היום, שניהן מול אויב אכזרי שמעכב
את המדינה, עם מיעוט של בוגדים בפנים, 20% גרמנים שם ו-20% ערבים פה. למרות שלרודנים
יש עודף שטחים, מה שכביכול מאיים על השלום בעולם הוא דווקא חבל קטן שצריך להעביר
להם על מנת להשיג שלום. שם טענו לדיכוי של גרמנים, פה טוענים לדיכוי של ערבים. גם
שם וגם פה זה שקר. גם שם וגם פה היהודים שבסוף יירצחו. יש אנלוגיה ויש גם הבדלים. צ'כוסלובקיה
הייתה קטנה מבחינת שטח ואוכלוסייה מול אויבה, אך אצלנו היחס בולט יותר פי עשר. גם
שם וגם פה יש הרבה אזרחים שמוכנים להתגונן, וגם שם וגם פה יש הרבה פוליטיקאים
שרוצים שלום יותר מכל דבר אחר. בשני המקרים, אם תהיה כניעה – מי שימות יהיו קודם
כל יהודים.
הצ'כים שרדו את כיבוש הנאצים – אנו לא נשרוד את כיבוש הערבים, כפי שלא
שרדנו את כיבוש הנאצים. המסר מהסכם מינכן הוא: שואפים לשלום פנאטיים הינם בני בריתם
של האויבים; צריך לחפש מנהיגים שלא יהיו דיפלומטים;
כמו כן, עדיף לחיות במלחמה מאשר למות בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה