אם לפוליטיקאים הישראלים הייתה אסטרטגיה וחזון, הם היו שואפים להקים כורדיסטן עצמאית חזקה

הכורדים – האומה ההודו-אירופית בעלת היסטוריה של אלף שנים לפחות, המכירה באסלאם מתון וכמה דתות אחרות, מציגה עמדות מודרניות בהיבטים רבים בחייהם, כולל זכויות שוות לנשים שלהן, הנלחמות יחד עם הגברים בעת הגנה על האומה שלהן. בעימותים שונים עם ערבים, הלוחמים הכורדים הראו עליונות, למשל תרמו רבות לתבוסת דאעש. 

השאיפות הלאומיות של מדינות רבות הגיעו למימוש סופי לאחר מלחמת העולם הראשונה עם הקמת מדינות חדשות רבות, ביניהן פולין, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, פינלנד, ליטא, לטביה, אסטוניה, רומניה, אירלנד ואחרות. עוד מדינות הוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה, כולל ירדן, ישראל ועיראק, אך האומה הכורדית נותרה היחידה ללא מדינה. ישראל בתקוותיה המתוסכלות ניסתה ללא הצלחה להתיידד עם מדינות רבות, כולל איראן וטורקיה, ולעשות שלום עם אחרות, אך הכורדים הינם היחידים אשר שווים את הידידות והעזרה של ישראל. התרבות הסובלנית של הכורדים, כמו גם סבלם המתמשך, כולל פגיעה בגזים על ידי סדאם בשנת 1988, היו הופכים אותם לחבר הטבעי של היהודים, אך הפוליטיקה הפרקטית של הפוליטיקאים הישראלים לא אפשרה זאת.

בתרחיש הטוב ביותר, המדינה הכורדית יכולה להתפשט על פני 300,000 קמ"ר או יותר, ולכלול חלקים מעיראק, סוריה, איראן וטורקיה, ולארח אוכלוסייה הומוגנית ונאמנה של 40 מיליון, ידידותית לישראל, ולעמוד 

נגד באויבי ישראל.

המפה האופטימית מציגה את ישראל הכחולה בגבולות 1973 וכורדיסטן האדומה האפשרית. הקו השחור העבה מראה את הגבולות הנוכחיים בין טורקיה, סוריה, עירק ואירן. 

הלוואי שיהיו לנו פוליטיקאים ההולכים לכיוון הזה.